עולם שכולו תנועה

פעם, אחרי שיעור קונטקט, היתה לי תאונה.

נסעתי הביתה, ירד גשם, והטוסטוס שלי החליק. זה קרה מהר מאד אבל גם לאט. נטייה פתאומית שמאלה ומיד ימינה, איבוד שיווי משקל.

בלי שהספקתי לחשוב, השתלט עלי דפוס מוכר. הנה אני יושבת על משהו שזז הצידה באופן פתאומי. תנופה, גלגול, תחושה מוכרת של למצוא את הרצפה, כמעט הרגשה של שלווה.

אחר כך, שרועה על הכביש, מודעת לכך ששום דבר לא כואב לי, פתאום נבהלתי נורא.

כבר הרבה זמן אני רוצה לכתוב על קונטקט-אימפרוביזציה, טכניקה שפגשתי לראשונה לפני כחמש שנים. באותה תקופה היו בישראל כולה לא יותר משניים או שלושה מורים שקיימו שיעורים פתוחים בקונטקט, ואף אחד מהחברים שלי לא ידע מה זה. מאז נוספו לי המון חברים, בישראל יש כבר יותר מעשרה מורים, ובחג חנוכה האחרון, חג הנסים, גם השתתפתי בפסטיבל הקונטקט-

אימפרוביזציה הישראלי הראשון. סיבה לכתבה.

כבר הרבה זמן אני רוצה לכתוב על קונטקט-אימפרוביזציה, טכניקה שפגשתי לראשונה לפני כחמש שנים. באותה תקופה היו בישראל כולה לא יותר משניים או שלושה מורים שקיימו שיעורים פתוחים בקונטקט, ואף אחד מהחברים שלי לא ידע מה זה.

מהי קונטקט אימפרוביזציה ?

"מהי קונטקט אימפרוביזציה ?". וזו שאלה טובה. במהלך השנים האחרונות ניסיתי הרבה פעמים להסביר לאנשים מה זה קונטקט, ותמיד הרגשתי שאני לא מצליחה לגעת במהות האמיתית של העניין. מתוך מחשבה על הכתבה והצורך להסביר שחור על גבי לבן הצטרפתי לדיון פתוח בשאלה ?WHAT IS CONTACT", שנערך באחד הימים הראשונים של הפסטיבל. הדיון נערך בהנחיית קרל פרוסט (קנדה) ואריה בורשטיין (ישראל), ומכיוון ששני המורים הותיקים הללו חשו שדיון של שעתיים בישיבה עלול להיות עסק משעמם למדי, הם בחרו לנהל אותו תוך-כדי ריקוד.

כל הנוכחים הוזמנו ברוב חן להצטרף למעגל, וקרל פרוסט, (באותה שעה היה ראשו סמוך לאדמה ורגליו מרחפות בשמיים) פתח את הדיון באומרו, כי אין לו שום דרך להגיד מהי קונטקט אימפרוביזציה. "ההגדרה המדויקת היחידה שהצלחתי למצוא לאורך השנים היא, שאם מישהו אומר שהוא עושה קונטקט אימפרוביזציה, אז סביר להניח שזה בדיוק מה שהוא עושה".

הקושי להסביר מהו קונטקט קשור להיסטוריה של השיטה. בשנת 1972 אסף רקדן בשם סטיב פקסטון קבוצה של רקדנים, כולם גברים, והסתגר אתם בסטודיו במידלטון קולג`, אוהיו. פקסטון ניסה לבדוק בין היתר מה קורה כאשר גברים מגודלים ומאד עייפים (הם רקדו במשך עשרים שעות רצופות ויותר) זורקים את עצמם זה על זה או מזנקים איש על רעהו. האם הם מסוגלים לתפוס את האדם המזנק עליהם? ובאיזה שלב של עייפות ישתלט עליהם האינסטינקט החייתי שלהם, האינסטינקט הקדום שנרדם לו אי שם באחורי מוחם המשוכלל, ויאפשר להם לזנק ולהגיב לזינוק כאילו היו חיות בר ממש?

הפרוייקט של פקסטון עורר עניין, ולא עבר זמן רב לפני שכמה נשים (ליסה נלסון, ננסי סטאר-סמית,` ניטה ליטל ואחרות) ביקשו להצטרף אליו. לפתע נמצא כי מעניין מאד לבדוק איך נשים קטנות קומה ו"חלשות" (יחסית) תופסות (או לא) גברים חסונים המזנקים לעברן.

זה היה גילוי משמעותי, כי אם בשביל ליצור עניין בקונטקט לא מוכרחים להיות גבר, רקדן ואתלטי, אז אולי לא מוכרחים להיות גם שום דבר אחר. המשתתפים בחקירה התנועתית של פקסטון יכולים להיות נשים, או נשים בהריון, או ילדים, או עיוורים, או אנשים בכיסאות גלגלים, ואם הם לא יכולים לקפוץ אחד על השני, טוב, הם יכולים לעשות כל דבר אחר שעולה על דעתם וזה יהיה מעניין לא פחות. הקונטקט התפתח יותר ויותר כבדיקה מתמשכת של יחסים בין גוף בתנועה לגוף אחר, כשהגוף הוא כל סוג של גוף, היחסים הם כל סוג של יחסים, והתנועה היא כל סוג של תנועה.
ב- 1973 התעורר דיון בשאלה מהו קונטקט וסטיב פקסטון, שנחשב בעיני רבים ל"אבא" של השיטה, הודיע שמבחינתו מדובר בחקירה פתוחה שאינה מזכה איש בזכויות-יוצרים.

הקונטקט הוכר כשיטה שאינה זקוקה לשום גוף המוסמך להגדיר מה היא או מה היא לא. דרור זהר, אחד המארגנים של הפסטיבל בארץ, אומר שזה אחד הדברים שהוא הכי אוהב: "בקונטקט יש המון חופש ומעט מאד חוקים. זה עוסק בתנועה, מגע, ואפשרויות בלתי-מוגבלות. סטיב (סטיב באטס, מורה שהגיע לפסטיבל הקונטקט מאירלנד) מדבר על קונטקט כעל ריקוד שבו מוותרים על חשיבה ורק מגיבים. אפשר לקחת את הקונטקט לכיוון פיזי, כסוג של מחול שיש בו הרבה טכניקה ואקרובטיקה, אפשר לקחת אותו לכיוון רוחני (למשל, להגיד שזה שאני לומד ליפול בלי להיפגע במישור הפיזי מלמד אותי גם איך ליפול בלי להיפגע במישורים אחרים), אפשר לקחת אותו לכיוון טיפולי, מכיוון שזו טכניקה שיש בה המון מגע בין גוף לגוף, ואפשר לקחת אותו לעוד מיליון כיוונים נוספים. הניסיון להגדיר קונטקט רק מצמצם אותו."


בכל זאת, כאשר אנשים מגיעים לשיעור ראשון של קונטקט לא שוטחים בפניהם את כל ההסטוריה שלעיל, אלא אומרים פשוט שמדובר בריקוד בו שומרים על נקודת מגע עם רקדן אחד או יותר, ותוך כדי כך מתחדדת ומתפתחת היכולת להקשיב לעצמי ובה-בעת לאחר.

החיבור עם עוד אדם מאפשר ללמוד הרבה על עצמי וגם לנסות ולעשות דברים שלא תמיד אפשר לעשות לבד. הרבה פעמים אני מרגישה שהקונטקט ממחיש מצב בו אחד ועוד אחד הם שלושה.


לרקוד עם איתני הטבע

פסטיבל הקונטקט הישראלי הראשון נערך בקיבוץ צרעה, והשתתפו בו מאה וחמישים אנשים מהארץ ומהעולם. בימים שבהם קשה להביא לארץ אומנים אורחים הצליחו המארגנים, דרור זהר ואסנת אלעד, לרתום למפעל שלהם צוות מרשים של מורים ופרפורמרים מארה"ב, גרמניה, אנגליה, אירלנד, שוויץ, אוסטריה, צרפת ורוסיה. בערב יום שלישי, נר חמישי של חנוכה, נערכה שיחת פתיחה בה ישבו כולם במעגל ענק וכל משתתף ציין את שמו ואת הארץ שממנה בא. מכוח ההתרגשות זכו תושביו של כפר קטן באוסטריה, תושבת העיר ערד ודייר מרחוב שפירא בתל-אביב למחיאות כפיים סוערות של כל המשתתפים. באופן כללי, שרתה שם התרגשות מהסוג שמאפיין אנשים שעוד לא מאמינים שזה קורה להם.

הפסטיבל ארך ארבעה ימים. במהלכם התקיימו שיעורים, דיונים וכיתות מעבדה. יותר מעשרים מורים לקונטקט לימדו בו, הרבה שיעורים התנהלו במקביל, והמשתתפים יכלו ליהנות מאוצר כביר של ידע. מכיוון שכל מורה לקונטקט מלמד משהו קצת שונה, זו היתה חוויה באמת מעשירה, אם כי גם דחוסה ולפעמים אפילו לוחצת, תרתי משמע. יש בקונטקט מרכיב חשוב שקשה להתעלם ממנו (אם כי שוללי ההגדרות עושים כמיטב יכולתם), והוא המגע. יש לי כל מיני דברים להגיד על מגע בקונטקט. כמו למשל, שאחרי שיעור הקונטקט הראשון שבו השתתפתי, הלכתי הביתה ולא חזרתי במשך ארבעה חודשים. פשוט לא הייתי מוכנה לריקוד שיש בו כל כך הרבה מגע, זה הרגיש לי אינטימי וחודרני מדי.

רוביק אוסובסקי, אחד המשתתפים בפסטיבל וסטודנט לתרפיה במחול, אומר: "החוויה של המגע בקונטקט, ובמיוחד בהתחלה, היא מאד חזקה. למעשה זה ריקוד, אבל כשבן אדם נוגע בבן אדם אחר הוא מעביר לו באופן אנרגטי מתח, רצון, חוויה, בקשה. המגע יכול ללחוץ על נקודות בגוף שאגורים בהן זכרונות מתקופות שונות. הרבה פעמים אחרי כמה שעות של קונטקט אני חווה מעין הצפה רגשית, תחושות שכמעט אין איך להסביר אותן. זה לפעמים מרגיש כמעט כמו טיפול לחיצות".
עם זאת, חשוב לזכור שמדובר בריקוד משותף, לא במפגש בין מטפל ומטופל. מורים רבים חוזרים ומדגישים באזני התלמידים שבקונטקט כל אדם לוקח אחריות על עצמו. בתדריך הבטיחות שנערך בתחילת הפסטיבל נאמר: "לפעמים המגע עלול להיות לוחץ, כבד, חודר או לא נעים. אפשר וחשוב לדעת גם להגיד לא למה שלא נעים. אם המגע מעיק, מומלץ להיות כנים ולהפסיק את הריקוד בעזרת המשפט: `אני מוכרח לשתות מים` ".

בין המפגשים המעניינים בפסטיבל היו המפגש של רקדני קונטקט ותיקים, שרוקדים כבר שנים, עם רקדנים שהתחילו רק עכשיו, והמפגש של כל אלו עם קבוצה של רקדני קונטקט בכיסאות גלגלים. מפגשים מסוג זה מעלים הרבה שאלו שקשורות לחשיבות של ניסיון, יכולות פיזיות ומגבלות גופניות שונות כשעושים קונטקט. אני אוהבת את הגישה של קרל פרוסט, שאמר במהלך שיעור בו השתתפתי: "כשאני רוקד עם מישהו, אני מעדיף לפעמים לא לחשוב שאני רוקד עם בן-אדם. אני יכול לחשוב שאני רוקד עם אחד מאיתני הטבע. לכל אחד מהיסודות בטבע יש חוקים שונים, ואני מנסה להבין מה החוקים של הכוח שאתו אני רוקד ולעבוד אתם." במהלך דיון, בתשובה לשאלה מה הוא מרגיש לגבי חלוקה לרמות (מתחילים ומתקדמים) בשיעורי קונטקט, אמר סטיב באטס: "כמורה אין לי עניין בחלוקה לרמות, להפך.

קונטקט עוסק כולו בלמידה ובהקשבה, ולרקוד עם מישהו שאף פעם לא עשה קונטקט, ולא למד עדיין `איך זה צריך להיות`, מלמד אותי להקשיב בצורה חדשה, ולהגיב על תנועות ואפשרויות שלא הכרתי קודם, כך שזה יכול להיות הרבה יותר מעניין ומעשיר בשבילי ".


פסטיבל מאד ישראלי

מעניין לספר על הפסטיבל הזה גם בגלל שני אנשים שהתחילו אותו מכלום. אוסי ודרור הם לא יזמים או מארגני אירועים, אלא פשוט שני אנשים שאוהבים לרקוד, ושהחליטו להגשים בשביל עצמם ובשביל החברים שלהם חלום על פסטיבל קונטקט בינלאומי בארץ ישראל. אוסי אלעד מדגימה איך מגשימים חלום בעזרת קצת חשיבה חיובית: "מי שדירבן אותי לארגן את הפסטיבל היה קרל פרוסט, מורה מקנדה. לטענה שלי שבתקופה כזאת יהיה קשה להביא מורים ותלמידים מארצות אחרות, הוא ענה שהוא עצמו מתחייב להגיע. בשלב הזה אמרתי לעצמי בסדר, נוכל לקיים פסטיבל עם מורה אורח אחד."

היום, כמה ימים אחרי שהסתיים הכל, המארגנים עוד לא נחים. עשרים אורחים מחו"ל ברובם עדיין בארץ, והתגובות ממשיכות לזרום. דרור: "זה היה פסטיבל מאד ישראלי, בלי שום דבר שהוא ישראלי `מכוער`. קיבלנו תגובות מדהימות על המשפחתיות של קהילת הקונטקט בישראל, על החום ועל עוצמת הרגש שאנשים מסכימים להביא אתם אל המחול. היה בפסטיבל הרבה תום של פעם ראשונה, והרגשה של וואו, זה קיים, זה קורה, זה גדול. מבחינתנו, זה עלה על כל הציפיות". בהתייחסות לשנה הבאה, הוא מתנסח בזהירות. "בשנה הבאה אני רואה את עצמי משתתף ועוזר, אבל לא בהכרח מארגן. גם השנה לא שמנו את עצמנו בתור מארגנים במרכז של הפסטיבל. אני בהחלט רואה מצב שבו עוד אנשים, ואולי כל פעם אנשים אחרים, לוקחים על עצמם את הארגון של זה. אנחנו רק התחלנו משהו".

לסיכום הייתי רוצה לחלוק אתכם סוג של חוויה אישית בקונטקט. לא הגדרה, רק הרגשה, שזה עוסק בליפול ובלעוף, ובלחפש משהו ביחד עם בן זוג, וללמוד לבטוח בו, ולהקשיב לו, ולהקשיב לעצמי, וליפול, ולקום ולקפוץ ולרוץ, ולדבר עם הרצפה ועם הקירות, ועם הנמלה שליד הרגל שלי, ואולי לפעמים גם עם אלוהים, וגם להקשיב לו, ואפילו אולי לבטוח בו, ושוב ליפול, ונראה לי שאני אעצור עכשיו, ולקום, אני אנסה אולי להיות יותר קוהרנטית, ואז אפילו לא לעשות כלום, אני כאן עכשיו, ואז לעוף, טוב הבנתם בטח, ושוב ליפול, על זה בדיוק אני מדברת, ועם בן זוג, ולבד, ולהקשיב, ולרקוד, ופשוט, ושוב, ואז, ואולי, ולהיות, וזהו, אולי, ואיזה יופי איך שאמרת את זה, בדיוק, ככה, עכשיו .


ותודה שהקשבתם.